אני לא מציל, אבל אם כן. ו ו
הוסף שיתוף כפתורי שיתוף ל- facebookfacebookfacebookshare ל- twittertwittertwittershare ל- pinterestpinterestpinterestshare to moreaddthismore6
האם אי פעם רצית שאתה אדם חזק יותר כדי שתוכל להיות אדם טוב יותר?
כפי שאולי הבנת מהאובססיה שלי לקורגי הקרדיגן הוולשי שלי, אני לא בדיוק אדם הצלה. אני מאמין שאנשי הצלה הם מדהימים ואני מוחא כפיים להם על עמל האהבה שלהם, אבל זו לא הדרך שלי. עם זאת, יש ימים, אני רוצה שסוג מסוים של הצלה היה.
למרות שאני מאמין שכמעט כל כלב במקלט הוא מצב מצער, יש קבוצה אחת שפורצת לי לב במיוחד – הקשישים (כלבים שבאמת שם – הם נותרו אולי כמה שנים אם זה).
חלק מהכלבים המבוגרים האלה אולי טוענים את כל חייהם, אך רבים מהם ננטשו. לפעמים אנשים לא רוצים להתמודד עם בעיות בריאותיות של כלב מבוגר (או אולי לא מצליחות מסיבות כלכליות); לעתים קרובות אנשים לא יכולים לשאת את האמינים בכך שהם צריכים להניח את חיית המחמד המשפחתית המיושנת, ולכן הם חוסכים את עצמם בכאב ונתנו למקלט לעשות זאת למענם; לעתים קרובות אנשים פשוט שחוקים מכך שיש להם כלב זקן במקום גרסה צעירה יותר, בונקית ומהנה יותר.
אני מאמין שאם אתה מקבל כלב, אתה אחראי לכלב הזה לכל החיים. (עכשיו טעיתי בהשגת הכלב הראשון שלי, אבל גם דאגתי שהוא ילך לבית טוב – בית טוב יותר בשבילו – לתקן את הטעות ההיא.) כלבים שנותנים את הנאמנות והחברות שלהם כל חייהם ראויים ל אותו. הם דואגים לנו וכתוצאה מכך ראויים לטפל בהם. ומבחינת לוקי, הדבר האחרון שהיא אי פעם תדע לפני שתחליק בשלווה למנוחה הנצחית (בתקווה זמן רב מעכשיו) הוא שאמה איתה, אוחזת בה ואוהבת אותה עד הסוף מאוד (ומעבר).
ואני כל כך רוצה שיכולתי לעשות זאת עבור כלבים אחרים. אני רוצה שהיה לי את הסיבולת ואת החוסן הרגשי להוציא כלב זקן מהמקלט ולתת לו או לה את השנים האחרונות הטובות ביותר אי פעם. שאוכל להציע לו מיטה רכה לעצמותיו הישנות או לאזור על הספה שלצד כדי לנמנם את היום משם. אני רוצה שאוכל להאכיל לו המון דברים טעימים ולגרד את אוזניו בדרך כלל ביד אחת תוך כדי קריאה או נהנה מהטלוויזיה. (תוך כדי עבודה, הייתי צריך אותו מתחת לשולחן העבודה שלי כדי שאוכל ללטף אותו עם כף הרגל שלי.) הייתי לוקח אותו לטיולים נינוחים לכל מרחק שעבד טוב עבורו. הייתי מטפל בתרופות שלו ועושה כל מה שיכולתי כדי לגרום לו להיות נוח. וכשהגיע הזמן שלו, הייתי עושה את אותו הדבר בדיוק שאעשה עבור הכלב שגדלתי מגור.
אבל אני לא יכול. אני רוצה להאשים את הכל על ילדתי הצעיר (שבוודאי גורע משלום הכלב הבכיר הנוכחי שלנו), אבל הוא לא המכשול העיקרי; אני. השתמשתי בכך שיש לי חולדות לחיות מחמד (יצורי סיביות נפלאים, ובדרך כלל דומים לכלבים בהתנהגות) ואני עדיין הייתי עושה אם זה לא היה לחיסרון הגדול ביותר שלהם. חולדות לא חיות זמן רב. לפעמים תיתקל בקודגר ישן קשוח שהגיע לחמש, אך מהניסיון שלי (שכלל באופן אירוני אימוץ חולדות הצלה), אורך החיים הממוצע היה כשנתיים. ובעוד שהערצתי את היצורים האלה ולעולם לא הייתי מוותר על זיכרון אחד, בסופו של דבר לא יכולתי לעשות את זה יותר. שנתיים לא הספיקו.
זו עדיין הבעיה שלי: שנתיים לא מספיקות. אני לא יכול להתמודד עם מוות, לא משנה כמה אוהב ושלו, כל שנתיים – אם כל כך הרבה זמן. האופי הרגיש שלי (לעתים קרובות מדי) הוא הסיבה העיקרית שאני יודע שלעולם לא אוכל להיות וטרינר או אפילו להתנדב במקלט. אני מקנא באנשים עם חוקה חזקה יותר ומקבל את הגבולות שלי, לא משנה כמה הם יונקים.
ואם אתה כמוני, זה בסדר. אם הכי הרבה שאתה יכול לעשות הוא להתחייב לאהוב, להגן ולהישאר עם חיות המחמד המשפחתיות שלנו עד סוף חייהם, אז אנחנו לפחות לא תורמים לזרם של כלבים זקנים שנשלחו לבלות את שנותיהם האחרונות ב כלוב.
אבל אם אתה לא כמוני – אם אתה חזק ממני ואתה לא רוצה יותר מאשר לתת לכלב זקן אחרי כלב זקן סוף מדהים לחייהם – אז אני קובע ללכת, ולשמור על המשכון שמישהו אחר נשבר ו